מאת תום סער

יש תחושה דואלית בלצפות בהופעה של להקה שהיתה פעילה מאוד ומשפיעה בשנות ה-80 ומאז כמעט ולא שמעת ממנה. ללכת להופעה של להקה מהעבר, משנות הנעורים שלך, זה לא רק ללכת ולהינות שוב לשמוע את  השירים האלה שאהבת פעם ונהגת לשמוע בטייפ דאבל-קאסט שלך, והפעם בלייב, ב-show ענק, בסאונד של אולם ענקי, זה לזחול שוב במנהרת הזמן אל גיל 16 שלך, זה להיזכר שוב בנער שהיית, זה כמו לקבל מתנה נפלאה שבאה עם תג מחיר: ללכת להופעה של להקה משנות ה-80 זה עסקת חבילה: זה ללכת למסיבת מחזור שאליה אתה ממש לא רוצה ללכת, אבל אתה מת לראות את הילדה שהיית מאוהב בה.

הנערה שאהבת בתיכון

כמו עם הילדה שהיית מאוהב בה בתיכון, ללכת לראות את הלהקה שאהבת אי-אז זה לקחת מראש שתי אפשרויות: או להצטער שלא התחתנת איתה, או לברך שלא התחתנת איתה. אז רולנד אורזבל נראה בול אותו דבר, ומאחר שמהקהל לא ניתן לראות את הקמטים, הוא נראה ממש הרולנד המוכר שלנו מהקליפים שאז בשנות ה-80 היו מאוד מיוחדג'ים ובעלי אמירה שרק אנשים מתוחכמים באמת (שלא לומר חנונים שאוהבים מוזיקה איכותית) יכלו להבין. קורט סמית', השותף שלו לדו נראה אבל יותר מסונכרן עם השנים.

למרות שהשניים כבר לא בני 20, האנרגיות שלהם היו נפלאות ואותנטיות. זמרת הליווי שלצד אורזבל היתה קצת פחות קשורה לעניינים, ונראתה יותר כמו מי שהלכה לחפש חוג ריקודי עם ונקלעה שלא בטובתה להופעה פופ.

אז אתה מצטייד בחברים הטובים מהתיכון – איך לא? מי יילך איתך להופעה של להקה משנות ה-80? רק מי שעוד זוכר כמוך את קרייני רשת ג' מלהגים על "דמעות במקום פחדים". ואגב פחדים, אני בטוח שבשבילם ההופעה הזאת היא לא פחות מאיימת. עבור הלהקה מדובר במבחן – אבל אין ספק ש-Tears for fears הצליחו במבחן הזה ובגדול, ובלי הקלות, חוץ מהארכת הזמן המתבקשת (שנפתחה עם "woman in chains" הנפלא).

לפעמים שעתיים של new wave ופופ של סינתיסייזר זה כל מה שאתה צריך כדי לשפר את המצב רוח ולהזכיר לך שהחיים יכולים להיות נפלאים, גם אם אנשים מסתובבים בו במעגלים והעולם שלנו משוגע.