לפני 30 שנה ישבה מירי וורצל והתחילה לכתוב ספר. יש לשער שהיא הקלידה את מילותיה באמצעות מעבד תמלילים שנקרא "איינשטיין" שישב על מערכת הפעלה שנקראה דוס. ברדיו שברקע אולי השמיעו את השיר "כמה ענוג הוא" של נוער שוליים, שהיתה אז להקת הבנים שייצרה מקסימום הורמונים בפעולה, או אולי ראיון עם שר הביטחון יצחק רבין.

החיים גרמו לכך שהדראפט האחרון נותר לזכר בפורמט הזה, ויחלפו 30 שנים של אמהות ועיסוק בעריכת דין עד שוורצל, (שאם שם משפחתה נשמע לכם מוכר זה לא במקרה – אמו של בעלה המנוח היא הסופרת אסתר שטרייט-וורצל שכתבה את ספרי המופת לילדים "אורי" ו"אליפים"), עד שהיא חזרה להקליד – הפעם בוורד, יש להניח.

הרווח שלנו מפער השנים שחלפו הוא רומן שמתרחש בתל אביב של שנות ה-80 ומירי וורצל משחקת לא מעט עם ההפרש בין המידע שמחזיקים גיבורי הספר מול המידע שעומד בפנינו היום, כמו טלפונים סלולאריים – כמובן, אזכור מקומות בילוי שהיו המקום הנכון להיראות בהם, כמו גלידה מונטנה ואפרופו, וערך הנדל"ן בשכונת פלורנטין.

כוס מיץ גורלית

במרכז הספר החינני עומדת זוהר בר, דמות תלושה ותמוהה, שבתחילת הספר מותירה ספק אם יש כאן מוגבלות שכלית, ובהמשך מתברר שמדובר בהתפתחות סביבתית לקויה. זוהר משמשת כשליחה במשרד עורכי דין, מעריצה-שונאת את אלה, מנהלת המשרד הכל יודעת, וכל עולמה הוא קריאת שבועוני "לאישה" וספרות זולה.

כוס מיץ שנשפכת על המסמכים שהגיעה להגיש בוקר אחד לבית המשפט מביאה למהפיכה בחייה. אל הנערה המוזרה ניגש מיקי, עורך דין נחוש ובטוח בעצמו, שמבלי להתכוון לוקח אותה תחת חסותו ויוצא איתה לגלות את תעלומת חייה מלאי סימני השאלה.

במסע שלהם הם נתקלים, פסיעה אחר פסיעה, פרק אחד מנקודת המבט שלה ופרק אחד מנקודת מבטו של מיקי, לסירוגין, בדמויות ייחודיות ומעניינות, שכל אחת בדרכה מגישה עוד רמז בדרך לסוף המפתיע.

את הפרק הראשון הייתי צריכה לצלוח בעזרת הרבה סבלנות, שאר הפרקים זרמו ורצו, פרק רודף פרק, בכתיבה קולחת, גם אם העלילה גולשת לסגנון אופרת הסבון, המקדש את ההפי-אנד.

לסיכום: ספר קליל וכייפי, מעורר געגועים לשנות ה-80 ומביא קול חדש וייחודי של הסופרת.

הוצאת ידיעות ספרים

214 עמודים