אירית רוזנבלום*

בעשורים האחרונים הולך ונרקם תרחיש שאיש לא שיער במלואו: הקיצוניות הפוליטית אינה עוד נחלתם של גברים, אלא הופכת לזירה שבה נשים פורצות קדימה בעוצמה חסרת תקדים. הן עושות זאת לא על אף היותן נשים, אלא בדיוק בזכות הנכונות שלהן לשבור את הדימוי הישן, לא עוד ״הנשיות המרככת״, אלא כוח לוחמני, כמעט גברי, עטוף בנרטיב של אם מגוננת או לוחמת צדק. בישראל אנו רואים את זה היטב: טלי גוטליב, מאי גולן, דניאלה וייס, לימור סון הר־מלך ואורית סטרוק אינן רק שחקניות משנה. הן סוכנות שינוי, או ליתר דיוק – סוכנות חתרנות, שמביאות את השוליים האידיאולוגיים הישר אל לב הקונצנזוס.

הכלים שלהן ברורים ויעילים. ראשית, עממיות מוקצנת,  מאי גולן, למשל, גדלה על סף התחנה המרכזית הישנה בדרום תל אביב, בת למשפחה דתית–מזרחית, מייצגת את ה־״אזרח הפשוט״ נגד האליטות. בנתה קריירה ציבורית שלמה על סיפור חייה בשכונה והמאבק נגד ״המסתננים״  מונח שהיא חוזרת עליו שוב ושוב, עד שהוא נטמע בתודעה הציבורית. היא ממצבת את עצמה כאישה ״מהרחוב״, שמדברת את השפה של האזרחים הפשוטים. דניאלה וייס, מראשי גוש אמונים, פיתחה את דימוי ״אם ההתנחלויות״: נוכחות בעימותים עם המשטרה, מעצרים חוזרים ונשנים, אך תמיד עטופה בתדמית של דאגה לילדים ולדור העתיד. זוהי עממיות מבוימת אך אפקטיבית,  היא מתרגמת חוויות אישיות לתודעה קולקטיבית.

לאחר מכן מגיעה השפה הבוטה. טלי גוטליב, למשל, הפכה את הכנסת לבמה של התפרצויות בלתי פוסקות: ״אתה שקרן!״, ״אתם אויבי העם!״. היא יודעת שכל מיקרופון הופך לנשק, שכל מילה חריפה הופכת לכותרת. לימור סון הר־מלך, שנפצעה בפיגוע ואיבדה את בעלה, משתמשת בקורבן האישי לא רק כדי להצדיק את דעותיה אלא גם כדי להטיח האשמות קיצוניות נגד יריביה. השפה הזו אינה כישלון היא שיטה. היא נבנתה בדיוק כדי לייצר פרובוקציה ולגרום ליריב לאבד עשתונות.

יש כאן מניפולציה מתוחכמת: כל אחת מהן נבנית על סיפור אישי שנוגן שוב ושוב. סון הר־מלך מגלמת את דמות האלמנה שהופכת לנביאה פוליטית; סטרוק, אם גדולה ממחוז חברון, מציגה את עצמה כ״לוחמת על זכויות המתיישבים״ נגד מערכת משפט שהיא מתייגת כאויבת. בדיוק כפי שמרגרט תאצ׳ר באנגליה הפכה את עצמה ל״אשת הברזל״ כשהובילה את בריטניה במלחמת פוקלנד ביד קשה, וכפי שג׳ורג׳יה מלוני באיטליה זכתה באהדה רחבה כשהצהירה בגאווה שהיא ״נוצרייה, אם ואיטלקייה״ מול גלובליזם ליברלי,  גם בישראל הדמויות הללו לומדות לנצל טראומה, זהות ועממיות כנשק פוליטי.

האם הן באמת מביאות רוח חדשה לפוליטיקה, או שמא הן פשוט מחקות את המודל הגברי הכוחני? התשובה ברורה. הן סיגלו לעצמן כוחנות גברית עטופה בנשיות קורבנית. זוהי משוואה שמייצרת יתרון: גבר פוליטיקאי תוקפני נתפס כברוטאלי ולעיתים מסוכן. אישה פוליטיקאית תוקפנית יכולה להיתפס דווקא כ״אמיצה״, כמי ששוברת את תקרת הזכוכית, כמי שמגינה על הציבור כמו אם זועמת. הקהל מעניק להן אשראי נרחב יותר, והן מנצלות זאת עד תום.

בשלב הזה חשוב להביט החוצה. שרה פיילין בארצות הברית הפכה לאייקון פוליטי לא בזכות רעיונות מהפכניים, אלא בזכות סגנון לוחמני ואנטי־אליטיסטי. ליילה ח׳אלד, שהייתה פעילת חזית עממית ושודדת מטוסים, הפכה לסמל בינלאומי של מאבק מזוין  ״האישה שהוכיחה שנשים יכולות להיות לוחמות טרור לא פחות מגברים״. הדוגמאות הללו מלמדות שמה שנראה בישראל כתופעה מקומית, הוא חלק מתהליך עולמי שבו נשים בוחרות בקיצוניות כמסלול ישיר לכוח פוליטי או ציבורי.

הבעיה היא שהמודל הזה לא רק שמעתיק את האלימות הגברית, הוא גם מקצין אותה. נשים שהיו יכולות להביא אל הפוליטיקה איכות אחרת;  סובלנות, גישור, חיפוש אחר פיוס, הופכות לקולניות עוד יותר, חדות לשון עוד יותר, מתלהמות עוד יותר. התוצאה: מרחב ציבורי שבו מי שצורח חזק יותר מנצח, לא מי שמציע פתרון טוב יותר.

התחזית ברורה ואפלה. אם המגמה הזו תימשך, נראה עלייה מתמדת בכוחן של נשים קיצוניות. הן ילמדו זו מזו, כמו שסטרוק למדה מהכוחניות של דניאלה וייס, וכמו שמאי גולן מאמצת את הפרובוקטיביות של גוטליב, ויבנו דור חדש של מנהיגות שלא רק שאינן פוחדות מתדמית מתלהמת, אלא הופכות אותה לסמל. הן יתחרו ביניהן מי תהיה יותר ״אמיצה״, כלומר יותר בוטה וגסה, יותר רדיקלית, יותר מוכנה לשבור כל נורמה.

בישראל, השבר כבר כאן. מי שנחשבו עד לא מזמן נשים שוליות בשוליים האידיאולוגיים, הן היום חלק בלתי נפרד ממוקדי הכוח השלטוניים. הן מעצבות שפה, יוזמות חקיקה, משפיעות על סדר היום. הדמוקרטיה נחלשת לא משום שהן נשים,  אלא משום שהן בחרו באסטרטגיה שמקדשת כוחנות על פני חזון, מניפולציה על פני אחריות, ומלחמה על פני פיוס.

העתיד נכתב מול עינינו, והנבואה הזו קשה אך מדויקת: הקול הנשי בפוליטיקה לא נשמע היום כדי לרפא, אלא כדי לחדד חרבות. והחרבות הללו, כשהן בידיים של נשים נחושות וחסרות פחד, חדות לא פחות משל הגברים ולעיתים חדות מהן פי כמה.

* הכותבת היא מייסדת ארגון משפחה חדשה, מומחית לדיני משפחה ופריון ומחברת הספר "בגן של אלוהים"​