מאת גלי כרמלי שרים

באמצע השבוע החלטתי לקחת נשימה. ומרגע שהחלטתי – חיכיתי לערב הזה כמו ילד שמחכה לשוקולד שהבטיחו לו אם יגמור מהצלחת.

הלו"ז הקבוע שלי בערבים – החלק הזה שביום שמגיע אחרי: יקיצה מאוד מוקדמת, הכנת 3 ילדים לבית ספר, פקקים, עבודה, איסוף מבית הספר, הכנת ארוחת צהריים, ניקוי מטבח, הכנת שיעורי בית, ניהול משאים ומתנים עם הילדים, שירותי הסעות לחוגים, חברים ופעילויות, רק כדי להזדרז לחזור הביתה, לגלות שכבר מאוחר, לשמוח שבן הזוג כבר קצץ סלט ולקח על עצמו את המקלחות ואת הסיפור של לפני השינה, ובעודי מציינת בפני עצמי ששוב לא חזרתי עם הקטן על האותיות לבקשת המורה לעברית ושגיגיות הכביסה רודפות אחרי, אני מנסה למתוח קצת את הערב אבל – על מי אני עובדת? – כבר מזמן הלילה פה, ואז דופקות על הדלת מחוייבויות הלילה: ביום שני השבוע יש לי ישיבת הנהגת הורים, ביום שלישי הורים בונים קהילה, ערב רביעי הוא ערב הכושר (הקבוצה נותנת מסגרת) ובחמישי נפגשת קבוצת הכתיבה. אז נשאר לי ערב יום ראשון בשביל להתעלף. עם חברות הפסקתי לקבוע – ברור שאחת מאיתנו תיכנס לטרנינג בתשע ותבטל.

אז כשהזמינו אותי להופעה של השחקנית עידית "הג'ינג'ית" נוידרפר, החלטתי מיד שזהו, אני מקבעת את הערב הזה, ולמרות שהוא נופל על קבוצת הכושר (במקרה שלי מתי שלא אזרוק – זה ייפול על משהו שכבר רשום ביומן), אני הולכת ויהי מה – לא כדי לנקות את הראש – אלא כדי לפתוח אותו. ההזמנה הבטיחה היכרות עם כמה דמויות על הבמה שידעתי שאוכל להזדהות איתן – גם אם הן שונות ממני בסטטוס.

ובאמת, אל הבמה קיפצה דילגה עידית מלאת המרץ ושיקפה לנו במשחק נפלא את הסיטואציה שאם היא לא היתה אמיתית מחיי הייתי כנראה מצליחה גם לצחוק ממנה – האמא העובדת. אז נכון שאני באופן אישי הקרבתי קריירה חובקת עולם כדי להכין כל יום בצהריים קציצות ופתיתים, אבל בחלק מן השנים ובחלק מעונות השנה (עבודות גמישות) אני מוצאת את עצמי בסיטואציות דומות – כמו לשבת בשעה שתיים וחצי בצהריים מול לקוח תובעני ולחשוב על הפקקים שמחכים לי בדרך לגן הילדים.

עידית מדלגת בכישרון והומור בין הדמויות ובאמת אני מצליחה להזדהות גם עם הרווקה שכולם דואגים לקצב העמדת הצאצאים שלה ("בלי לחץ", כמובן) ומפעילה קצת את הקהל הקפוא, שמתקשה להשתחרר, אבל נהנה כשעידית מפליאה לתאר במילים ובמשחק. רובנו עדיין מעדיפים להישאר בגדר הצופה, בתחום הכיסא. מתישהו אולי יהיה לנו האומץ, יום יבוא ואולי נעשה מעשה. אבל קשה להפוך הלכה למעשה, ורבים מאיתנו תקועים בשלב החשיבה, ההבנה, עיבוד הנתונים – אנחנו יודעים שאנחנו חיים בלחץ בלתי נסבל, אנחנו יודעים שאנחנו רצים כל היום ואנחנו יודעים שאנחנו מחפשים איזה אושר, שהוא מושג מאוד חמקמק, ועדיין, אנחנו לכודים בלופ..

עידית, שמעבר להיותה שחקנית (אמא של קופיקו, הצגות תיאטרון ותפקידים בסדרות) מעבירה גם סדנאות ומזכירה לנו במופע הייחודי הנפלא, שהוא גם הצגה קומית, גם מבט מענג על החיים וגם כמה שיעורי קואצ'ינג מאוגדים יחד, שאחרי הכל, כל מה שאנחנו צריכים – זה לקחת נשימה. ואל תגידו "אין לי דקה לעצמי" – ביממה יש 1440 דקות – קחו לעצמכם כמה מהן. כל יום.