סוף השורה הוא קובץ סיפורים שכתבה גלי כרמלי שרים. זהו ספרה הרביעי.
גלי כרמלי שרים היא ממקימות האתר, כותבת ועורכת בו.
מתוך קובץ הסיפורים:
מה יילד יום
"אתה אף-פעם לא יודע מה יילד יום, אבל אתה יכול לנסות להשפיע על המחר שלך", ככה סבתא שלי תמיד היתה אומרת. היא היתה אומרת את זה בעיקר כשדיברה אל חיים. חיים, דוד שלי, הוא הבן הצעיר שלה. "הפוחז", היתה אומרת היא עליו. היא היתה כל-כך מיואשת ומבקשת עצה על חיים, עד כי שכחה להתבייש בו ובמעשיו, או בהיעדר מעשיו.
"למה אתה מחכה? איזו אישה תרצה גבר מבוגר?", היתה שואלת אותו בכל ארוחת שישי, מסתכלת עליו, ואז עלינו, הקהל שלה, מבקשת בעיניה את התמיכה האקטיבית שלנו, וכשלא קיבלה אותה, היתה פונה מפורשות: "איציק, תגיד לו משהו", היתה אומרת אל אבי. "אולי לך הוא יקשיב", או: "איריס מותק תסבירי לו מה זה אישה", היתה פונה אל אמי. אבל הוריי היו מתנערים מהתפקיד שסבתי ניסתה לכפות עליהם.
"הוא יתחתן כשיתאים לו", אבא שלי היה אומר לה. "כשתבוא האישה הנכונה", היתה מחזקת אותו אמי, וסבתי היתה מעבירה מבטה ביניהם, לביני, לבין אחותי הצעירה, כאילו אומרת: "תראו מה יש לכם, תראו מה אתם בניתם, וזו העצה שאתם נותנים?"
אבל היא לא היתה אומרת כלום. נאנחת אנחה כבדה וגוררת את עצמה אל המטבח. "אם אבא שלכם היה בחיים", היתה תמיד ממלמלת לעצמה, אבל לפי החיוכים שחלפו בין הוריי ובין חיים, הבנתי שגם סבי, שאותו אני לא זוכר כי הוא מת כשהייתי בן 3, לא היה כנראה עוזר לה.
אחרי שלא הצליחה בתחום הזוגי, היתה סבתי מגישה את תבשיליה, שהמבוגרים תמיד אמרו כמה הם נהדרים אבל אני לא טעמתי מהם, אני זכיתי תמיד בשניצל וצ'יפס, היתה עוברת סבתא לשאול את חיים מתי ימצא עבודה קבועה ומסודרת, מתי ירכוש דירה ומתי ילמד מקצוע לחיים ויפסיק לקפוץ בין עבודה לעבודה.
"אתה לא יודע מה יילד יום, אבל אתה יכול לנסות להשפיע על המחר שלך", היתה ממלמלת לעצמה כשפינתה את הכלים מהשולחן כדי להגיש את הקינוח שהכינה.
***
"תמשוך עוד. עוד. עוד. נו, תמשוך, מה אתה, נקבה?", גל עמד על סיפון הסירה שלו, משחרר לי חבל. אהבתי את הרעיון שבחור שקוראים לו גל כל-כך אוהב את הים.
הכרנו בשייטת. הוא היה הבחור הכי גבוה והכי שחצן, אבל כבר בתרגיל הראשון גיליתי שיש לו את הלב הכי גדול ושהוא יהיה מוכן למות כדי להציל מישהו אחר. במהלך השירות הפכנו לחברים הכי טובים ונשארנו לשרת יחד גם בהמשך כקצינים.
שלושה חודשים אחרי שסיימנו את השירות שלנו, יצאנו יחד לטיול בדרום אמריקה, עם שני חברים מהשייטת. כשחזרנו, גל ידע מיד מה הוא הולך לעשות – לקנות סירה בכסף שחסך בשנותיו כקצין. הוא רצה לקחת את ליאתי החברה שלו ללב ים ולהציע לה שם נישואים, בסירה שקרא על שמה. אני עזרתי לו לנקות ולארגן את הסירה לשייט. לליאתי לא היה מושג מכלום, לא שגל קנה סירה, לא שהיא עומדת לשוט בסירה קטנה אל לב ים, ולא שהיא עומדת לקבל הצעת נישואים מהאהוב שלה. כשאנחנו טיילנו בדרום אמריקה, ליאתי העבירה את חופשת השחרור שלה מהצבא בהודו. היא שהתה בכמה אשראמים וחזרה עם תוכנית להיות מורה ליוגה ומדיטציה. המרחק עשה להם טוב. הם חזרו זה לזרועות זו ותיכננו לעבור לגור יחד. תהיתי אם היא חושדת במשהו בגלל כל השבתות שבהן גל נעלם כדי להכין את הסירה.
כשהכל היה מוכן לצאת לדרך – המפות. המצפנים, המסלול, בדיקת כיווני הרוח, גובה הגלים, מזג האוויר הצפוי – גל הביא את ליאתי אל הנמל בעיניים קשורות. כולנו חיכינו לה שם, ההורים שלה, אחותה, ההורים של גל ואחיו, אני וסיוון, בת זוגי החדשה, וחיים ואשתו שמחה.
חיים הכיר את שמחה במקרה, חמש שנים קודם לכן, בתחילת שירותי הצבאי. בעצם, הם הכירו בנסיבות לא נעימות בכלל. הוא עצר באמצע הכביש לדבר עם חבר שלו, והיא ציפצפה וציפצפה בעצבנות, עד שירדה לצרוח עליו שיזיז כבר את האוטו המעפן שלו מהכביש (ככה היא אמרה לו), ואז הוא אמר לה את אחד מהמשפטים היפים שלו, אחד מהמשפטים המפורסמים שהיה אומר לכל אישה שמצאה חן בעיניו. הוא היה שולף אותם במקום, בהתאם לסיטואציה. אני לא יודע בדיוק מה היוא אמר לשמחה. זה בטח היה: עצרתי כי חיכיתי שתגיעי.
היא נמסה מיד, כמו שכל הנשים לפניה נמסו. הצעקות שלה הפכו לחיוכים, והיא נתנהלו את מספר הטלפון שלה. למרבה הצער, הפגישה שלהם התרחשה חודשיים אחרי שסבתא שלי נפטרה, בידיעה שלא יצא מחיים כלום, לא חתונה, לא ילדים, לא עבודה קבועה. חצי שנה אחר-כך הם התחתנו, ואחרי חמש שנים כבר היו להם שני ילדים. חיים גם מצא עבודה מסודרת.
בשנים שהכרנו מאז השירות, גל הפך לבן בית אצל דודי חיים, היינו מבלים אצלו ואצל שמחה שבתות רבות וארוכות, נהנים משקט, מבדיחות שהרצנו ארבעתנו, מסרטים מסביב לשעון ומהארוחות שחיים היה מבשל. הוא ירש מסבתא את הכשרון להכין אוכל טוב, והיה מבשל בסבלנות ובאהבה. אני החלפתי את השניצל והצ'יפס באוכל של סבתא בגירסא של חיים.
כשגל הוריד את הכיסוי מעיניה של ליאתי, היא צרחה בהפתעה. היא כנראה באמת לא ניחשה כלום, וברגליים רועדות ירדה אל הסירה. כולנו התנשקנו והתחבקנו, עזרנו להם להוריד את תיקי הציוד והאוכל לסירה ונפרדנו מהם.
שבוע אחר-כך חיכינו כולנו נרגשים במזח. לפי התוכנית הם היו צריכים לחזור בשלוש בצהריים, אבל אני הגעתי לשם כבר שעה לפני כן. ההורים של גל ושל ליאתי הגיעו לקראת השעה שלוש. אחיו של גל הגיע בארבע. אחותה של ליאתי הגיעה בחמש. סיוון הצטרפה אלינו בשעה שש. חיים יצא מהעבודה מוקדם והצטרף אלינו בשבע. בשמונה השכיבה שמחה את הילדים והצטרפה אלינו בתשע.
שמחה נסעה הביתה באחת-עשרה לשחרר את הבייביסיטר. חיים נסע שעה אחריה. באחת לפנות בוקר ההורים של גל נסעו לביתם, לאחר שאמו התעייפה. סיווני חזרה לבית שלה בשעה שתיים. אחותה של ליאתי עזבה אותנו בשעה שלוש. אח של גל בארבע לפנות בוקר. ההורים של ליאתי בחמש.
ראיתי את הדייגים מגיעים, מכינים סירות, פורשים רשתות, מדברים, צוחקים, מעשנים. בשלוש בצהריים נסעתי הביתה ונפלתי על המיטה. הטלפון העיר אותי ומתוך שינה שמעתי את עצמי אומר לגל: "אחייייי איך היה??????" אבל השיחה היתה מסיוון, שרצתה לדעת מה קורה.
חודש אחרי החיפושים גל וליאתי הוכרזו כמתים שגופותיהם לא נמצאו.
בלוויה של גל וליאתי אמרתי: "אתה לא יודע מה יילד יום, אבל אתה יכול לנסות להשפיע על המחר שלך", וכשאמרתי את זה, חיים בכה.
חודש אחר-כך הכנתי את הסירה שלי להפלגה. בהפלגה הזו לא היו מעורבים הפתעה וטבעת. סיוון כבר לא היתה חלק מחיי. לא ידעתי מה יילד יום, ולא התכוונתי לתכנן שום דבר.
