מאת גלי כרמלי

הספר "מישהו שהכרתי פעם" הוא קובץ סיפורים. למרות זאת, אני ממליצה לקרוא אותו בנשימה אחת, עד סופו, כי בסוף יש סוג של קולז'ר.

הסיפורים כולם שייכים למשפחה אחת, יש בהם קווים מאחדים. גיבורות סיפוריה של יוצרת הספר, מיכל יודלמן או'וויר, מתרפקות על ילדותן בקיבוץ בשנות הקמת המדינה, מדווחות על עבודתן העיתונאית, שהיא לא פחות גם הווייתן, וכמהות לאהוביהן הראשונים, לאהבות האמת החמקמקות שברחו מבין אצבעותיהן, בעודן מבססות לעצמן חיים בורגניים ובטוחים. רובן מבינות שהאהבה ההיא, התמימה, הראשונה, היתה אמיתית, וכנראה נכונה. הן שבות להרהר בהן, באהבות, ולעתים אף לחפש את האוהבים.

בסיפור הפותח את הספר פוגשת הגיבורה את בנו של אהובה מהצבא. הפגישה מגלגלת אותה אל ימיה כחיילת בבסיס בסיני שמוקם באיזור שהוחזר למצרים ביום הכיפורים. שלווה ותום היו מנת חלקה. העתיד היה פרוש לרגליה, מלא בהבטחות טובות, אבל השנים חלפו מהר, והיא מוצאת את עצמה מהרהרת בבחירותיה.

לעולם לא נדע אם בחרנו נכון. זה מהדברים בחיים שלרוב לא נוכל להצדיק או להתחרט עליהם, גם לא בדיעבד. גם לא אם הסתיימו לא כפי שציפינו. לעולם לא נדע מה היה קורה לו.

יודלמן נוגעת בנקודה הזו שוב ושוב, חופרת בה, פוצעת ומכאיבה, את הפצעים היא נושאת עימה, כאות קלון לעצמה, אבל הבדיקה הזו היא אמיתית, היא נחוצה, היא שואלת ולא מסתירה. היא נוקבת, כמו בעבודתה העיתונאית, לא מוותרת על התחקיר.

העולם של יודלמן מרגש. זה העולם שגדלנו על סיפורים עליו. הקמת המדינה, הקיבוצים, מלחמות ישראל, אירועים של המדינה הצעירה, מנקודת מבטה האוהבת ואף הרומנטית של יודלמן. ההיסטוריה הייחודית, שאין שנייה לה, ושאין לה הווה.

רוב הסיפורים, בסופו של דבר, אופטימיים, או מתמקדים בדברים הטובים. גם כשיש סוף, הוא לעולם לא Dead end.

מחיר: 70 ש"ח. ניתן להשיג בחנויות הספרים המובחרות.

מיכל יודלמן או'דוויר, מתרגמת במהדורה האנגלית של הארץ וניו יורק טיימס, הייתה עיתונאית ובעלת טור בג'רוסלם פוסט במשך שני עשורים. רבים מסיפוריה, שנכתבו במקור באנגלית, פורסמו בקבצים בשפה האנגלית.

"מישהו שהכרתי פעם" הוא ספר הביכורים שלה.