כבר 8 שנים שמיכל הירש מנהלת את "המקום" – סטודיו לאמנות בהוד השרון. הסטודיו נולד ברחוב התכלת והיה בית מקסים וכתובת לאוהבי אמנות, עד שב-2013 הקרקע נמכרה ומיכל היתה צריכה למצוא בית חדש לסטודיו שלה, והגיעה אל רחוב סוקולוב בעיר, למקום גדול פי שלושה, אותו היתה צריכה להתחיל למלא כמעט מהתחלה.

נדמה ששום דבר לא גדול על מיכל, בחורה יפה ואופטימית בת 35. את שלושת ילדיה גידלה בחינוך ביתי עד שביקשו לצאת מהקן ולהירשם לגן. במקביל לחינוך הביתי וניהלה את העסק שהתרחב עם אייל, בן זוגה.

צילום מהאלבום הפרטי

הסיבה לכך התחילה לפני שנה ו-10 חודשים, עם לידת בנה הצעיר, עידו, שהצטרף אל אורן בן ה-6 ומעיין בת ה-4, אותם ילדה בשבוע מאוד מוקדם יחסית להריונות ראשונים – 37, ודווקא בנה השלישי התמהמה והשאיר אותה הרה עד אחרי השבוע ה-40.

"פשוט לא יכולתי ללדת", היא אומרת ספק בצחוק ספק ברצינות. "הגעתי לבית החולים בשבוע ה-40 עם צירים ואז מתקשרת אלי המורה שהיתה צריכה להעביר שיעור, ואמרה שהיא לא תגיע היום. אייל קפץ לסטודיו ללמד במקומה בזמן שאני בבית חולים, עומדת ללדת". אולי בגלל זה היא חזרה הביתה עם הצירים ובלי תינוק.  

"לאייל כבר היה ניסיון כמיילד", צוחקת מיכל. "בלידה של מעיין ילדתי בחניה של הבניין שלנו ואייל משך אותה החוצה. ידעתי שהוא יתפוס…"

–          אז אייל יילד אותך?

"מה זה ליילד? הראש יוצא וצריך פשוט לתפוס", היא ממשיכה בנימה הספק רצינית ספק מבודחת.

את עידו היא ילדה לבסוף בביתה, באמבטיה, הפעם הפרמדיקית יילדה ואייל החזיק את מיכל. "הפרמדיקית רצתה לנסוע לבית חולים. לא האמינה שהיא מיילדת"

מאז הלידה של עידו התחלתי להרגיש לא טוב. הרגשתי חולשה ועייפות בתדירות גבוהה, אבל חשבתי היי, אני אמא ל-3, אחד מהם תינוק ומעיין עוד היתה בבית. אורן הלך לגן רק עד אחת בצהריים, וניהול עסק עצמאי זו אחריות מטורפת, הרבה עבודה והתעסקות, חשבתי שזה רק הגיוני שאני עייפה ומותשת. לא הייתי בכושר, וכבר הגעתי למצב שקשה לי לנשום. הלכתי לרופאה, אמרתי אין לי אוויר, אמרה לי יש לך התקפות חרדה. אחרי 3 חודשים הלכתי לרופאה אחרת, גם היא בדקה נשימות וקבעה גם היא שאני סובלת מחרדות. אף אחת מהן לא שלחה אותי לספירת דם.

ב-2.4 יצאנו לטיול וטיפסנו על גבעת התורמוסים, ואני לא מסוגלת לנשום. אחד מהחברים לוקח ממני את עידו, וחבר אחר אומר לי: "מיכלי זה לא נראה טוב את צריכה לבדוק את זה". אני לא מצליחה לעלות את העלייה, אבל בשלב הזה עוד חשבתי שזה הגיוני, שהעלייה קשה, ואז אני רואה שלידינו אנשים בני 70 ממש מקפצים את העלייה".

"באותו ערב הילדים שלי שכבו במיטות וקראו לי לבוא אליהם, לכסות אותם, לתת נשיקה, ואני לא מסוגלת לקום מהספה בסלון וללכת עד לחדר שלהם, ואני אומרת לאייל, בוא נלך למוקד, והוא אומר: "רגע, תאכלי משהו, אולי תתחזקי". אבל אני התעקשתי ללכת למוקד. קראנו להורים של אייל. הגעתי למוקד והרופא שלח אותי לבצע ספירת דם וצילום ריאות. מתגלה שההמוגלובין 5.6. מסתבר שאנחנו מסתגלים, והגוף שלי הסתגל לחיות עם המוגלובין של 5.6, כמו שאנחנו מסתגלים ללוחות זמנים צפופים, לתזונה לקויה, לעומס".

"הרופא שולח אותי לבדיקת דם שנייה והלך איתי כדי לראות את האח מבצע את הבדיקה. התוצאות מיידיות וזהות.  ואז הרופא אומר לי "טוב, אנחנו צריכים ללכת למיון. עכשיו".

"במיון אני עוברת עוד בדיקות ונשארת לאשפוז. אייל חזר הביתה ואני מחכה לשמוע מה קורה. בארבע בבוקר נכנסת רופאה ושואלת "את לבד?", אמרתי שכן, והרופאה ביקשה שאתקשר לאמא שלי. אמרתי לה: "ארבע בבוקר עכשיו", והרופאה עונה: "אני במקומך הייתי מתקשרת אליה. אמרו לך מה יש לך?" ואני – "לא. מה יש לי?", ואז הרופאה נסוגה ואומרת שהיא לא יכולה להגיד לי, אבל אחרי כמה דקות היא אומרת לי "זה לוקמיה". היא יוצאת מהחדר וסוגרת אחריה את הדלת ומשאירה אותי בחושך, בחדר ללא חלון, ואני, קלסטרופובית, יושבת בחושך בחדר סגור. בכיתי שעה וחצי ובחמש וחצי התקשרתי לאמא שלי".

צילום פרטי

–          מה הילדים יודעים?

"אנחנו מדברים בצורה מאוד פתוחה, אבל לא אומרים בבית את המילה סרטן, אני לא אוהבת אותה, אבל כן אומרים לוקמיה. הילדים יודעים שאין לי שוטרים טובים בגוף ושאני יכולה להיות חולה, שאסור לי לגעת בקליפות של פירות וירקות, שצריך לשפוך מים חמים על הכלים שלי"

–          מה הכי קשה?

"אחד הדברים הקשים הוא שעת הצהריים. שתיים בצהריים היה הזמן המשפחתי שלנו. כולנו נאספנו לארוחת צהריים ושיחה על איך עבר עלינו הבוקר. לעתים קרובות והמנהג פסק. יש ימים שבהם אני לא יכולה לקום מהמיטה. הילדים בחדר השני ואני לא יכולה להיכנס אליהם. הם היו רגילים לאמא 24/7 ועכשיו הם כמעט ולא רואים אותי. ואני יכולה לחבק אותם רק פעמיים ביום – פעם אחת בבוקר לפני שהם הולכים לגן, והפעם השנייה אחרי המקלחת בערב"

"אני רוצה עוד ילדים. מנסים לנחם אותי, שכבר יש לי 3, אבל זה לא מנחם"

הקשר  בין אייל ומיכל התחיל בבית הספר היסודי באופן חד סטרי. "אייל היה מאוהב בי ואני לא הכרתי אותו בכלל. בתיכון למדתי ציור ופיסול בתלמה ילין והלכתי לבקר בחטיבה שהוא למד בה, ואז הוא שלח לי פתק שהוא מאוהב בי מאז היסודי".

צילום פרטי

כמה שנים אחר-כך נפגשו במקרה בסופרמרקט והוא ניגש והתחיל לדבר. "בהתחלה לא הבנתי מה הוא רצה ממני, שאל אם לקנות מוצר מסוים או משהו כזה. אבל מאז לא נפרדנו לרגע"

כיום בוגרת תלמה ילין מלמדת בעצמה בוגרים של בית הספר. "זה כל-כך מוזר, שמגיעים אלי תלמידים מבית הספר שבו אני למדתי. זה גם כל-כך מרגש. אחת הכיתות שהכי מרגשות אותי זה בגיל הנעורים, הם מלאים ברגש, הכל אמיתי שם".

בבית הספר לומדים ילדים מגיל חמש. "אנחנו לא מלמדים רק טכניקה. מגיעים אנשים מבוגרים ללמוד ציור לראשונה בחייהם, עם כל המורכבויות שצברו בחייהם, ומוציאים דברים שישבו להם שנים בלב. יש עבודות שאני בוכה כשאני רואה אותן"

"זה נפלא לראות אנשים מתחילים ליצור. הרוב מגיעים בלי ניסיון, וכשהם מתחילים ליצור, קשה להם להפסיק. בכל גיל אפשר להתחיל. ציור זה לא מותרות. ציור מטפל  בנפש וטיפול בנפש זה לא מותרות.

בכל שנה מתקיימות בסטודיו "המקום" סדנאות קיץ. בכל שנה, קצת לפני הקיץ, הם היו מלבישים את הילדים יפה ומקימים דוכן בקניון מרגליות, בקניון השכונתי שבו הרגישו שנעים ונכון לספר על המקום, עם מברשות צבע שעוברים ושבים יכלו לעצור לקשקש קצת מילים וצבעים, והילדים היו מכינים מחנה מתחת לדוכן.

השנה אייל ומיכל לא יכולים ללמד, וגם לא לחלק פליירים. וכאן נמצאו האנשים הטובים. תושבי העיר העבירו בפייסבוק ובוואטסאפים הכיתתיים את הסיפור של מיכל ורבים הציעו את עזרתם בקידום הסדנאות המתקרבות שלא היה זמן לפרסמן.

"היינו בשוק. לא הצלחנו לדבר כשראינו את מספר השיתופים עולה. בניחוש הכי מוגזם חשבתי שיהיו 50 שיתופים, אבל היו מאות ואלפי שיתופים. לא האמנו"

הציעו לנו עזרה כמעט בכל דבר. אנשים עוזרים לנו לחלק פליירים לסדנאות הקיץ ואנחנו עדיין זקוקים למתנדבים לחלוקת הפליירים.

–          מה הסדנאות כוללות? 

"עיקר הפעילות שלנו הקיץ הזה הוא סדנאות ציור במגוון תחומים ונושאים ואפילו סדנת קומיקס. יש לנו סדנאות בוקר וסדנאות אחר הצהריים. הסדנאות מתאימות לגילאי הנוער מגיל 10 ועד הצבא".

"יש לנו סדנאות ציור החל מלימוד הרישום עד לכדי צבע ומורכבותו, סדנת פורטרט בצבעי שמן, סדנת צבעי מים וסדנת ציור לצאת מהקופסא שמלמדת לשחרר.

כל סדנאות הציור מלמדות את הבנת המציאות ואיך מתרגמים אותה לנייר או לקנבס דרך זוויות, פרופורציות, אשליית תלת-מימד, מורכבות של צבע ועוד, שמועברת על-ידי נועה צור.

"יש לנו סדנת קומיקס שמועברת על-ידי אמן הקומיקס מתן כהן, לומדים בהן את שפת הקומיקס, בניית דמות, הבעת רגשו, קשר בין הציור לטקסט ועוד.

החוגים שמתקיימים במהלך השנה, בין ספטמבר ליוני, פונים לילדים מגיל 5.

 נכון לעכשיו מיכל לא יכולה להגיע אל הסטודיו, אבל היא מנסה לשמור על אופטימיות. "אני בתקופה טובה עכשיו. יש ימים טובים גם. היום הלכתי למסעדה בפעם הראשונה מאז שחליתי, והייתי היום במעלית בלי מסיכה על הפנים – הרגשה מוזרה. ילדים שראו אותי במסעדה שאלו למה אין לי שיער. הילדים שלי גזרו לי אותו, גם עידו השתתף בתספורת, ואחרי שהם הלכו לישון אייל הביא את מכונת הגילוח והשלים את העבודה".