למרות שאצל ילדים רבים מצוקה פסיכולוגית נפתרת באופן ספונטני, חלק משמעותי יכול לפתח מצוקה נפשית כרונית וחוסר תפקוד, וכתוצאה מכך חוסר ציות למעקב רפואי. קשיי שינה, אי שקט, חלומות חודרניים הן חלק קטן מתוצאות של תסמונת זו.

עשרות אלפי ילדים בישראל עוברים ניתוחים כל שנה. כחלק מהאשפוז או הניתוח, רבים מהם נחשפים לחוויות של כאב, אי-ודאות, חוסר אונים, חשש לנכות וסכנת חיים. במחקר חדש שנערך במסגרת המחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת אריאל נמצא כי כ-32% מהילדים שנותחו במחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים הדסה עין כרם פיתחו סימפטומים של תסמונת דחק רפואית (pediatric medical traumatic stress), שכוללת סימפטומים פוסט-טראומתיים כרוניים כגון: קשיי שינה, אי שקט, חלומות חודרניים ובעיקר הימנעות מהשתתפות מפעילות בעלת אופי רפואי (פחד מרופאים, אחיות, חלוקים לבנים, זריקות ועוד). לתסמונת זו השפעה משמעותית הן על מהלך ההחלמה הגופנית מהניתוח והן על תפקודו של הילד בכל התחומים.




ייחודו של המחקר הנוכחי הוא בהתמקדות בילדים שעברו פרוצדורות כירורגיות, אוכלוסייה שלא נחקרה עד כה בהקשר לטראומה רפואית.

במחקר השתתפו 230 ילדים (79 בנות ו-151 בנים), בגיל ממוצע של 5.2. רוב הילדים עברו ניתוחים שנקבעו מראש (74%) והיתר עברו ניתוחי חירום. משך אשפוז ממוצע עמד על 4.5 ימים. במהלך המחקר נערכו שתי בדיקות, הראשונה בסמוך לניתוח, ובדיקה נוספת לאחר כשלושה חודשים.

ממצאי המחקר הוכיחו כי שיעור ניכר מהילדים דיווחו על מצוקה נפשית מתמשכת. 31.7% מהילדים פיתחו תסמונת דחק רפואי (PMTS) ו-11.3% מהם פיתחו הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). עוד עלה מהמחקר כי גורמי הסיכון לתופעה זו הם חרדה הורית, משך האשפוז, מספר הפרוצדורות הרפואיות החודרניות והמצב הסוציו-אקונומי של המשפחה.




כיום, רבים  מהילדים עם סימפטומים פוסט-טראומתיים כרוניים לאחר ניתוח נשארים לא מאובחנים וללא טיפול, זאת כתוצאה מהיעדר מודעות לנושא והקצאה שאינה מספקת של משאבים לצורך הטיפול בו. איתור ילדים בסיכון יתר לנושא עשוי להביא להתערבות יעילה למרות המשאבים המוגבלים. נראה כי יש צורך עתידי לבניית כלי סינון שיאפשר זיהוי סימנים שיאתרו ילדים שנמצאים בסיכון לפתח תסמונת דחק רפואי. כלי זה יאפשר לילדים אלו לקבל טיפול מוקדם (מניעתי).

המחקר נערך באוניברסיטת אריאל בשיתוף בית החולים הדסה עין כרם על-ידי הדוקטורנט עמיחי בן-ארי בהנחייתם של פרופסור דנה מרגלית ושל ד"ר פורטו בן הראש.