מועדון הנשים השקופות הוא מהסרטים שבהם כשהדמויות פותחות את הפה ועומדות לדבר, אתה יודע מה הן יגידו – כי הן מדברות מגופן. הן מדברות במימיקות – בהבעות הפנים שלהן, הן מדברות בשפת הגוף שלהן. הבמאי כל-כך מביא אותן לידי ביטוי, עד שהטקסט ששם בפיהן רק מאשש את מה שכבר קראת כשהסתכלת עליהן.

סרטו של הבמאי הצרפתי לואי ז'וליאן פטי הוא סרט רגיש ומרגש. יחד עם זאת, יש תחושה שמצד אחד הוא ניסה להביע ולתת יותר ממה שמופיע על המסך, ומצד שני – שלא הכל נמצא שם.

הסרט מביא את סיפורן של נשים שמתקשות לנהל את חייהן בצורה עצמאית ותקינה. כל אחת על הרקע שלה, סובלת מעוני, מבדידות ומהיעדר תקווה שהמצב הזה עומד מתישהו להשתנות.

הן נפגשות מדי יום במרכז יום לנשים חסרות דיור. הן לא תישארנה לישון שם, מאחר שהמקום מורשה לטפל בהן רק במהלך היום. הן מקבלות שם מקלחת, ארוחה ואפשרות לנמנם קצת, וכן לפגוש זו את זו – מפגשים שלא מניבים דווקא הרבה חיוביות או שמחה.

במקביל גם מנהלת המקום, מאנו (קורין מאסיירו),  אנז'ליק (דבורה לוקומואנה) ואלן (נעמי לבובסקי), העובדות הסוציאליות העובדות במרכז, חוות קשיים בחיים שלהן. לבעל של אלן יש מאהבת.  מאנו מלווה את אחיה, דמות חמודה ביותר בסיפור, אמנם יש לו חלק פחות משמעותי בעלילה, אבל דווקא הדמות שלו שבתה את לבי במיוחד: בחור צעיר ורומנטי שלאורך הסרט מתכנן את הצעת הנישואים לחברה שלו, ובסופו כורע ברך ומושיט לה טבעת.

בינתיים נשות הצוות – מאנו, אנז'ליק ואלן – מנסות למצוא דרכים לעזור לנשים שהן מלוות, במיוחד כשמודיעים להן שהמרכז נמצא בסכנת סגירה. הן מנסות לעזור להן למצוא עבודה ואף מלוות אותן לראיונות העבודה באפיזודות היותר מצחיקות בסרט.

מועדון הנשים השקופות הוא סרט רגיש ומרגש, מצחיק ומעציב. איזה כייף שעוד עושים סרטים כאלה.