מאת ורד רחמן

אם נעצור רגע ונחשוב מה עולה בראשנו כאשר אנו שומעים את הצירוף מאבק כוח, נגלה הרבה מילים עם קונוטציה שלילית, כמו: כעס, חוסר אונים, עלבון, תוקפנות וכאב. חשוב לזכור כי במאבק קיימים שני כוחות. מול ילד שנאבק יש הורה במאבק.

מאבקי כוח הם אחת הדרכים המוטעות להשגת תחושת  שייכות. כאשר ניקלע למצב של מאבק כוח, האווירה בבית תתאפיין בהרבה מריבות, צעקות וויכוחים וחוסר שיתוף פעולה. בבית כזה נמצא הורה שרוצה לקבוע ומולו ילד שרוצה להחליט. בתוך אותה סימטריה, ילד ירגיש כי יש מכשולים בתחושת הערך שלו, הוא יחווה נוקשות כאשר אומרים לו מה לעשות, כמו גם הרבה ביקורתיות.




לעומתו, ההורה ירגיש שהוא לא מספיק חשוב לילד, ושהילד לא מתחשב בו ולא רואה אותו. גם ההורה וגם הילד למעשה עסוקים בתחושת הערך שלהם.

בחלק מהמקרים מזהה הילד אצל ההורה מיתר רגיש שמפעיל אותו, והוא פורט עליו כדי להפעיל את ההורה. בדרך זו יכולה להיווצר הסלמה. ניקח דוגמה:

ילד עשוי להתחיל ליצור סביבו תשומת לב יתרה בנושא האוכל. הוא לא יאכל, או לחילופין ישחק עם האוכל. ההורים ילחצו ויפצירו בו שיאכל – אופס….הילד גילה מיתר רגיש של ההורה שכן הרבה פעמים הורים מגיבים בעוצמה ובכוח בנושא האוכל.

ילד שניצח את הוריו לא בנה לו תחושת ערך אמיתית. הוא הכניע דמות סמכותית, מה שמעלה אצלו חרדות. הוא לא הרגיש שיש שם מבוגר אחראי שהוא יכול להישען עליו. יתר על כן, הוא עסוק ביצירת מניפולציות ולא במשימות החיים.

דוגמה נוספת:

ילד לא מוכן לעשות קקי בשירותים. בשיחה עם ההורים התברר שהוא מסרב לעשות עוד דברים כמו להתקלח ולהתלבש. כאשר זה קורה, הוריו כופים עליו. הם מלבישים אותו ומקלחים אותו. מסתבר כי הוא מאמץ את כללי המשחק שהרי מי שחזק קובע.




חשוב לדעת כי מאבקי כוח הם שרידים של החברה האוטוקרטית. תקופה בה הילדים פחדו מההורים. ההורה היה זה שקובע. בין ההורה והילד שררו יחסי מרות, שכללו ציות עיוור. הילד לא הורשה להביע את דעתו.

מאבק כוח יכול להיות פסיבי או אקטיבי

מאבק פסיבי  יתאפיין בהתעלמות, אי הקשבה, שתיקות בגיל צעיר, הרטבה, אי השתתפות, לעומת מאבק אקטיבי שיכלול ויכוחים, מריבות, האשמות, העלבות, בכי וטריקות של דלתות.

מאבק כוח הוא לא מריבה חד פעמית. זהו דפוס ביחסים ששני הצדדים נמצאים בו. האווירה עכורה ויש בה הרבה עוינות.

איך מפסיקים מאבקי כוח?

קודם כל, עלינו לזהות את חוסר השליטה ואת חוסר האונים, כמו גם שאר הרגשות שעולים. בשלב השני אנו צריכים לחשוב מה אנו רוצים להשיג ומה נכון לנו, שכן במקרים רבים אנו שוכחים מה באמת חשוב לנו ואז אנו נלחמים על שליטה.

כדי לצאת ממאבק כוח דרושים לנו הרבה כוחות נפשיים ופיזיים ולכן חשוב שבאמת נרצה לחולל שינוי. בנוסף עלינו לזכור שאנו בתפקיד הורי והילד בתפקיד ילדי, כמו גם לזכור כי הילד לא פועל נגדנו, אלא בעד עצמו, וכי אי אפשר להכריח אותו לעשות דברים.

אז בטווח הקצר ניטוש את שדה הקרב ונבהיר לילד שאין לו שותף למלחמה. המטרה היא לטווח הארוך, והיא שיקום גשר היחסים שבינינו. אנו נחליט שהיחסים מעל הכל, ובתוך היחסים ננהל דיאלוג שיוכל לבנות יחסים טובים יותר, תוך נתינת אימון, נתעלם מההתנהגות הבעייתית  ונחזק את ההתנהגות התורמת והמועילה של הילד.

ייתכן כי בימים הראשונים תיווצר הסלמה – הילד יבדוק אם ההוריה אכן מתכוון למה שאמר, אך אין לי ספק שבטווח הארוך האווירה בבית תשתפר.

ניתן לראות כי ההורה הוא זה שיוביל לשינוי, מתוך הבנה שהמקום הקודם בו היה גרם לנזק לילד, שכן הילד הרגיש בעל ערך בתוך המריבה.

בשלב זה נוותר על הכבוד והגאווה שלנו כהורים ואמירה כמו "מה פתאום ילד קטן יגיד לי מה לעשות?" צריכה להיעלם.

נזכור כי מאבקי הכוח מצד הילד הגיעו כתוצאה מתגובות שלנו. חשוב שנבדוק את עצמנו ונדע שיש דרך יציאה, שהרי גם אם ניקלע לסיטואציה כזאת, וקורה לנו ההורים שאנו טועים, נדע כי יש לנו את הכלים לצאת ממנה.

לטור הקודם של מנחת ההורים ורד רחמן​

יש לכם שאלות לוורד? מוזמנים לפנות אליה בטופס

הכותבת היא מנחת קבוצות ומשפחות בוגרת מכון אדלר, מורה להוראה מתקנת באנגלית ובעברית מומחית לאסטרטגיות למידה M.A ומאבחנת דידקטית

 

[contact-form-7 id="2227" title="ורד רחמן"]