עד לפני שנתיים, מירב ישראל לוין לא דימיינה שאי פעם תכתוב ספר. אבל מאז, בשנתיים האחרונות, היא דימיינה מאות סצינות ודיאלוגים, שנכנסו לשני הספרים שפירסמה – הסדרה "תחנת ביניים" ו"תחנה סופית", והספר החדש עליו היא שוקדת בימים אלו.

בתמונה – מירב, בעלה והילדים מיכל ואלון. צילום: אהוד אלול

אז איך מצאה עצמה בחורה ללא כל רקע בכתיבה, שהיא בכלל מורה למתמטיקה, מפרסמת שני ספרים? כן, זה קודם כל לגמרי בגלל שהיא קוסמת. היא ניחנה ביכולת שרבים מאיתנו לא מאמינים שיש לנו, או לפעמים אפילו שוכחים שהיא קיימת – היכולת להתמודד. וכשמירב מדברת, בא לך לחבק אותה, ולהעריץ אותה ולהגיד לה ואוו. את מדהימה.

הכל התחיל כשבנה אלון, אז בן שנתיים וחצי, קיבל אבחנה על ספקטרום האוטיזם. "הבנתי שמשהו לא בסדר", היא מספרת. "אלון היה ילד מאוד פעיל. דיבר ורץ לפני גיל שנה, מאוד היפראקטיבי. כשבטיפת חלב התלהבו ממנו, אני נשכתי את השפתיים, כי משהו נראה לי לא תקין. בגיל שנה ו-4 חודשים דברים התחילו להשתבש. אוצר המלים שלו פחת וקשר העין ירד. בשלב הזה, הגננת אמרה שהוא משחק לבד, והציעה שנלך לבדיקת שמיעה. היתה לו ירידה בשמיעה, אבל זה לא היה הכל. הלכתי לרופא הילדים שלו, שהוא גם רופא התפתחותי, והוא שאל אותי מהי תחושת הבטן שלי. אמרתי לו שאני מרגישה שמשהו לא בסדר. כעבור 4 חודשים של אבחונים קיבלנו את ההכרה שיש לנו ילד אוטיסט. לי ולבעלי יש ילדה בת 6 וחצי, ולבעלי יש בן בן 18 ובת 15 מנישואיו הקודמים. הכל התפרק".

הכל השתנה

"הכל השתנה. החיים שלנו כפי שהכרנו אותם, המחשבות, הדאגות. אני מורה. קמה בבוקר, עומדת בכיתה מול התלמידים שלי ושואלת את עצמי האם הבן שלי ילמד בכיתה רגילה. האם הוא יצליח בלימודים. האם ימצא חברים".

"אחרי האבחון הרגשתי שהעולם שלי מתמוטט. בלילות הוא לא נרדם והיינו זקוקים למלטונין. קשיי  ההירדמות שלו גררו בעיות חדשות – הייתי גמורה מעייפות, עייפה ורצוצה פיזית ונפשית. לא הבנתי איך  אמהות אחרות מתמודדות עם האוטיזם של ילדיהן".

"פניתי לעובדת סוציאלית לקבלת תמיכה. היא שאלה אותי מה אני אוהבת לעשות. אני אוהבת לרקוד, אבל לא יכולה לרקוד או לעשות ספורט כי אני מאוד עייפה. אמרתי לה שאני אוהבת גם לקרוא – אבל למי יש זמן לקרוא? היא הציעה לי לכתוב. לא הבנתי מה היא רוצה ולאן היא חותרת, פשוט לשבת ולהתחיל לכתוב? בכל זאת, החלטתי לנסות. ניסיתי בשם השפיות שלי, לא היה לי מה להפסיד כי שום דבר אחר לא עזר לי להירגע ולהרגיש טוב יותר – לא הליכה, לא מוזיקה".

איך נולדה השוטרת בר

"לילה אחד פתחתי את המחשב וקראתי כתבה על שוטרים מושחתים. בעברי הייתי שוטרת תנועה, והתחלתי לקרוא את הכתבה. נכנסתי לפרטי המשפט, קראתי עליו באינטרנט והתחלתי לכתוב. לא היה לי שום תכנון, החלטתי לברוא עולם חדש, לברוא עולם נטול קשיים. נטול אוטיזם. מה אני רוצה להיות? שאלתי את עצמי. מה את הכי רוצה להיות?"

כריכה: סטודיו לב ארי

"תמיד רציתי להיות בעלת השפעה. אני מרגישה שאני מגשימה את זה דרך ההוראה, אבל כששאלתי את עצמי, החלטתי להיות סוכנת משטרתית בסיפור. מאותו לילה, ניהלתי לילות של כתיבה. כתבתי על בר לביא, סוכנת משטרתית שמצליחה להפיל משפחת פשע גדולה מאוד בדרום".

"זה סיפור של תובנות, וגילויים, ונחישות, והתמודדויות. בניתי בדמותה של בר את כל מי ומה שהייתי רוצה להיות – דמות חזקה שלא מוותרת נוכח קשיים. אבל גם הבאתי את מירב, אותי, את הרגש שלי, לכל סצינה".

"סיפור העלילה רחוק מאוד מעולם האוטיזם, אבל הכתיבה הושפעה מהמציאות. את הסצינה הכי קשה כתבתי ביום שקיבלתי תעודה מביטוח לאומי לפטור מתור. הסתכלתי על הכרטיס וראיתי את השם של אלון על תעודת נכה של הביטוח הלאומי. הלב שלי התכווץ, הריאות התפוצצו לי. הייתי חנוקה, בלי אוויר. בעלי שאל אותי – מה יעזור לך להתמודד? אמרתי: "שק אגרוף". וככה בניתי את הסצינה של שק האגרוף בספר".

"הכתיבה היתה המפלט שלי מההתמודדות היומיומית. בהתחלה ברחתי לשעה-שעתיים ביום, ואלה הפכו לכמה שעות ביום. הייתי צריכה לקרוא פסקי דין, לראיין אנשים וללמוד על העולם המשטרתי והעברייני. התחלתי לקום בבוקר בהרגשה שאני ממצה את עצמי. נהייתי יותר חזקה, התמלאתי באנרגיות. הכתיבה היתה הבטריה שלי. הטענתי את עצמי דרך הכתיבה. והכי חשוב – אלון הרוויח אמא חזקה יותר".

החיים ממשיכים – אבל קל יותר לחיות אותם

"כמובן שהחיים המשיכו להיות החיים – עדיין רצתי מטיפול לטיפול, מתמודדת עם ביורוקרטיה של קופות חולים ומשרדים ממשלתיים,  אך יכולת ההתמודדות שלי היתה יותר גמישה. לא שקעתי כבר לתוך זה. התחלתי להגיד: זה קיים, תתמודדי. לא מתוך נחיתות, אלא מתוך נחישות. פתאום הייתי מסוגלת ללמוד את האוטיזם, איך להתמודד ולהתנהג כאמא. פתאום הייתי פנויה להכיל את זה".

"בסוף אותה שנה החלטתי לקחת חל"ת של שנה כדי לראות איך אלון מתמודד בגן – החלטנו להכניס אותו למסגרת רגילה, והבנתי שאני מתחילה לרצות שיהיו לכתב היד שלי קוראים. אז הייתי כותבת בבקרים, ואלון קיבל בצהריים אמא אנרגטית. הסצינות, הדמויות, העלילה ליוו אותי והתפתחו בראשי כשרחצתי כלים, כשהתלבשתי. הלחץ בבית פחת, היום יום התחיל להיכנס לסדר מסויים. בלילות המשכתי לכתוב".

"אני יודעת שאני כבר לא הולכת לאיבוד. אני מזכירה לעצמי שיש לי את הזמן שלי אחרי הזמן שאני עם הילדים. אני מביאה את עצמי לידי ביטוי. אני כבר לא נדחקת הצדה. אני כבר לא פה רק בשביל להניע את השגרה, אני מרגישה טוב עכשיו".

"הבנתי הרבה דברים על עצמי. הבנתי שיש בי כוח, שאני יכולה לרגש, שיש לי מסר להעביר לעולם. מדהים שזה מה שיצא לי מהאוטיזם".

"אלון יתפתח עם הזמן. הפוש שנתנו בטיפולים בו הוכיח את עצמו, הילד חזר להיות חברותי ותקשורתי. הוא כבר לא מנותק כמו שהיה, הוא נהנה ושמח, יש לי ילד מאושר בבית, וזה כי ההורים שלו והאחים שלו מאושרים איתו ולא שוקעים, למרות הקשיים, ויש עוד הרבה קשיים".

"אני מסתכלת על מיכלי שלי, בת השש וחצי – היא אחות של, היא טיפה נדחקת לצד, אבל בסוף היום כולם הולכים למיטה מאושרים כי כולנו למדנו לאהוב את מה שאנחנו עושים, מיכל רוקדת וזה נותן לה את המקום החזק שלה. לכל אחד יש את הדבר, את המקום שיכול לחזק אותו, בו הוא יכול להראות את עצמו בדרך הכי טובה. זה מה שהופך אותנו למשפחה חזקה. כל משפחה, לא משנה מה נופל עליה – מחלה, אובדן. כל משפחה יכולה להתאושש, לקום ולהתעצם מהאירוע. לי לשמחתי יצאו שני ספרים".

"אני כל-כך שמחה שבחרתי להקשיב לעובדת הסוציאלית ולא לזלזל בעיצה שלה, ולחשוב שאני יודעת מה הכי טוב לעצמי, בטח במצב החדש שנכפה עלי. אני מודה לה על העצה שלה, ולעצמי, על שלקחתי את העצה בשתי ידיים".

הדואט תחנת ביניים ותחנה סופית יצא בהוצאת יהלומים